את ההתחלה שלי, זאת אומרת הכתיבה הזאת, הראשונה שלי אני רוצה לפרוק הרבה דברים שלא הייתי מסוגלת לספר לאף אחד, למרות שרציתי לנסות אבל בסוף ויתרתי, סיפרתי רק חלק קטנטן מכל הסיפור הגדול שלי לחברה טובה שלי שהכרתי שנה שעברה כשעברנו מבית ספר רגיל לחטיבה.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת חמש, כל המשפחה שלי גרה בחו"ל מה שאומרת שאנחנו רק שלושה אנשים בבית יחד עם אחותי הגדולה, אני יכולה לבכות משטויות בגלל טראומה שעברתי לפני כמה שנים אבל בזמן האחרון אני מצליחה לגבור על זה, סבא שלי חולה ואני מפחדת שאני לא יוכל לראות אותו, אחרי שנים קשות הגעתי למצב מצוין ועוד שנתיים אני עוברת עיר וקשה לי להתרגל לחברה חדשה, אני חייבת לדאוג לעצמי בהרבה דברים חוץ מפרנסה כי אני לא יכולה עוד לעשות זאת. אני יודעת שזה נשמע קל הדברים שרשמתי פה אבל תתארו את ההרגשה הזאת שאת חוזרת לבית ריק אחרי שעברת בבית ספר פגיעות רגשיות, מכות, הצקות, ואמא שלך לא יכולה לדאוג לך בדברים האלו כי היא תמיד עסוקה, אחותיך מכורה למחשיב אז את לא יכולה לדבר איתה על מה שעבר עליך היום ואם את רוצה לדבר עם המשפחה שלך בטלפון זה לא יכול להיות יותר מ10 דקות וקשה לך לדבר בשפה שלהם. הכל בכתיבה לא נשמע נורא אבל ככה עברו שנתיים וחצי מהחיים שלי שיכולתי להתעבד בהם בקלות יתר אבל למזלי לא ידעתי מה זה צוור על חוט.
עכשיו אף אחד לא יאמין לדברים האלו, אף אחד לא היה מדמין שלי זה היה קורה, ועכשיו? כל מי שהתעלל ופגע בי נמצא "ברמה יותר נמוכה" ממני בחברה.
לכל אחד יש שפל מסויים בחיים, יש כאלו תאונה, סרטן, חרם, מחלה ועוד דברים..למזלי ששלי היה כבר.
;){kind=link}